האם הגענו לעולם הזה לחוויה חד פעמית?
כל הטוב הזה שעינינו רואות ידעך עם החזרת נשמתינו לבורא עולם?
הייתכן?
לשם מה נבראנו? מה מטרתנו בעולם הזה?
שאלות אלו טרדו את מוחי עוד בשחר ילדותי :
העץ הזה שנראה מחלון חדרי יישאר פה גם כשאלך?
רגע לאן בדיוק אלך?!
לאן הולכים אחרי שמתים?
ומה זה בדיוק מוות?
הייתי כבת 14 כשקראתי סיפור מצמרר בעיתון סופר בו על נהג מונית שהעלה נוסעת סתורת שער שהורתה לו לקחתה לביתה לא היה לה כסף לשלם לו ואמרה שהיא עולה הביתה להביא. הנהג שחיכה זמן מה עלה לביתה כשהוא כעוס מאד. כשנפתחה הדלת שאל אודותיה, והאיש שפתח לו בכה מרה. כן זו ביתי. אולם היא מתה בתאונה ממש במקום שלקחת אותה. הנהג ההמום נכנס למכוניתו שלא מצא את הצעיף שהשאירה על הספסל.
קראתי ונמלאתי ערגה. ערגתי למוות תיארתי לעצמי איך כשמתים אנו מרחפים באוויר משוללים גוף פיסי חופשיים לדאות במרחבי היקום. רואים את הכל מלמעלה, וממש רציתי למות.
אז שמעתי קול האומר לי בחלל ראשי:
"מי שמת קודם זמנו מגיע למקום אפל והוא חי בבדידות נוראית במין כלא שכזה עד הזמן שהיה עליו למות".
לא ידעתי מי הדובר בי אך הבנתי שאין להקדים את הקץ, אך עולם הנסתר כבש אותי בעוצמה ונסחפתי להבינו.
בטרם אדבר במוות נשאל אודות החיים!
מהיכן ירדנו לעולם הזה?
מענה לשאלה זו נותנת תורת הקבלה שנתקבלה עי' ר' שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר ועברה בסודי סודות מדור לדור עד שנכתבה בספרי הזהר.
עוד בטרם ירדנו לעולם הגשמי וקרמנו עור וגידים, היינו הגוף רוחני המכונה נשמה.
נשמתנו הייתה בהיכל טמיר ונעלם שם התענגנו על האור הרוחני שהגיע אלינו בקר, צהרים וערב, כן, היו אלו ארוחות בבית המלון הרוחני של האל.
שם נשארנו עד שקראו לנו לרדת. לא, אנו לא בחרנו בעיתויי, ובטח חלק מאיתנו לא רצו כלל לעזוב את בית המלון הזה. אבל לא לחינם נוצרנו ואנחנו לא 'פרזיטים'. אז כשהגיע האות ארזנו מטלטלים והחילונו להתכונן לירידה.
המדרש מתאר בצורה ציורית איך מלאך גבריאל לקח אותנו לראות את הצדיקים בגן עדן ואת הרשעים הגיהנום והציע לנו להתנהג יפה שם למטה.ואז פנינו לבחור את הורינו.
כן אתה ואני בחרנו את האבא והאמא שלנו!
הסתכלנו מלמעלה וראינו את המשפחה שאיתה נבלה את 120 שנות חיינו הבאות, לפעמים היה זה בשל אהבה אין סופית לאדם שהיה שם בסביבה ולעיתים היה שם משהו שלא כל כך הסתדרנו איתו בעבר ועלינו להחזיר לו חוב או להפך.
היה לנו זמן מוקצב של 40 יום.
כן, מרגע שאמא הרתה יכולנו לבקר ברחמה לחוש את חומה ולהסתכל על 'החברה' שם, ולהחליט אם רוצה אני לבלות את החיים במחיצתם. ואחר-כך יצאנו מרחמה ועברנו לאם אחרת שהכינה כלים לקראתנו וגם שם בילינו זמן מה. ידעתי שיש לי 40 יום להחליט.
הזמן הזה נקרא בקבלה: "רצוא ושוב". הנשמה שבה למטה ורצה לעולם העליון, שם היא נפרדת מהחברים ולוקחת מזכרות שיעזרו לה. שם מתכנתים אותה לקראת תיקונה ושותלים במוחה אירועים ודמויות אותם תפגוש במהלך חייה. אירועים אלו נמצאים הארכיון ה"תת מודע", והם 'יזהירו' כאשר תגיע העת.
לא רצינו לרדת אולם ירדנו בעל כורחנו או כמו שנאמר בפרקי אבות: "העל כורחך אתה נוצר"
אז בחרנו את ההורים ואחרי 41 יום חזרנו לרחם האם ושוב לא יכולנו לצאת סגרו עלינו במנעול ובריח ונותרנו שם בחושך החם והנעים, שואלים את עצמנו האם הבחירה היתה מוצלחת?! ימים יגידו.
ומה עלה בגורל האם השניה - זו שלא בחרנו בה?
לה אולי הגיעה נשמה אחרת שבחרה בה, או שהפילה הפלה טבעית.
אגב, האם ידוע לכם שהרמ"בם אומר שמותר להפיל וולד עד 40 יום מאחר והנשמה עדיין לא בחרה להתממש בגוף זה. והוא מכנה את העובר בימים אלו כ"טיפה סרוחה" ואם חלילה מפילים מיום הארבעים ואילך הדבר נקרא רצח. נשמה זו בחרה את מקומה ומסלקים אותה בכוח.
כך בחום הנעים נותרת הנשמה עם געגוע לעולם העליון אולם לא משאירים אותה בדד, שולחים לה את ה"מלאך השומר" הוא נמצא איתה ומלמד אותה את כל התורה כולה, מעודד, מסביר ומאיר.
אט אט הנשמה נרגעת ומתחילה להתרגל למצבה. לעיתים היא מציצה החוצה ורואה אם מחכים לה, האם מתכוננים לקראתה?
יש ונרגשים לקראתה. אולם, יש שלא שפר עליהם המזל ואינם חשים רצויים.
המלאך נשאר עד רגע הלידה ואז בסערת היציאה סוטר על פי הוולד ומשכיח ממנו את כל כתורה כולה!
על שפתנו ניכר הסימן שנותר לנו ממכת המלאך- השקע שבשפה.
האם יש לכם מושג מדוע למדונו תורה ומדוע השכיחו אותה מאתנו?
אולי אתם יכולים לעצום עיניכם ולדמיין את הירידה לרחם אמכם, או את תורת המלאך?!
